הדימוי של "תיבת נוח" התעורר בי כשחשבתי על כותרת למאמר שאני כותב. בקריאה נוספת של הסיפור המקראי על נוח והמבול מה שתפס אותי היה דווקא היעדר כל התייחסות למה שקרה בתוך התיבה במהלך תקופת המבול והשיטפון, שנמשך לפי הפרשנות המקובלת שנה ו-11 ימים*. לפי הנוסח המקראי המבול נועד להעניש את גזע האדם על חטאיו כלפי האל וכלפי בני מינו. החטאים הם מוסריים באופיים, ולכן ניתן לקרוא את הטקסט כעוסק בתהליך של תיקון וטיהור מוסרי. לתוך התיבה נכנסו בני משפחתו של נוח, הצדיק הבולט בדורו, ונציגים מן הגזעים השונים של עולם החי. במשך שנה תמימה הם חלקו את המרחב המוגבל של בטן התיבה, במסעם הימי מן העולם המושחת אל עולם חדש, נקי ומטוהר מחטא.

התורה איננה מספרת לנו מהו התהליך שעברו נוסעי התיבה והאם התרחש תהליך פנימי של היטהרות במקביל לטיהור החיצוני של העולם. ואולי אפשר להתייחס לסיפור המבול כאל משל שבו שטיפת הארץ מן השחיתות והמוסריות הקלוקלת מייצגת תהליך היטהרות פנימי. פרשנויות שונות בתרבות היהודית עולות בקנה אחד עם כיוון החשיבה הזה. למשל, יהודה אריה ליב אלתר (אדמו"ר מחסידות גור ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19) , בספרו "שפת אמת", מציע שתיבת נוח היא השבת עבור נפשו העייפה של האדם, אליה הוא בורח מן העיסוקים היומיומיים, עיסוקי החול הארציים והטמאים. היו שראו בתיבה סמל לבית המקדש, או לישיבות בקהילות היהודיות בגלות, שם הסתגרו היהודים כדי להתגונן מפני הטומאה של העמים שהקיפו אותם ולהמשיך את קיום התורה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק מקובל והוגה דעות, מאבות הציונות הדתית) ראה בתיבת נוח מעין מבצר פנימי, בתוך האדם פנימה, אליו הוא צריך לכנס את כוחותיו תחילה באיפוק ולתקן את עצמו, לפני שיוכל לשלח אותם בהדרגה החוצה ולתת דרור לעצמו. אולי בגרסה מוקדמת לתפיסתו של ויניקוט את התפתחותו של ה"עצמי האמיתי". בשפה עדכנית יותר, תיבת נוח מסמלת מכשיר להצלה של בודדים מתוך אוכלוסייה גדולה, כגון רכבת ההצלה של קסטנר (ד"ר ישראל רודולף קסטנר, חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה ומארגן פעולות הצלה שונות, ביניהן "רכבת קסטנר"), המכונה "תיבת נוח" של הקהילה ההונגרית. בהקשר זה, מן הראוי לציין גם את סיפור הצלתו של משה בתוך תיבת הגומא על פני נהר הנילוס המצרי, "תיבת משה". בכול ההקשרים הללו, נכנס אדם לתיבה כך ויוצא ממנה אחרת. בתוך התיבה הוא עובר תהליך של תיקון, טיהור, הצלה ולידה מחדש. אך מה קורה בתוך התיבה פנימה? האם התיבה היא רק כלי מעבר, מיכל שיודע לחצות את הגבול בין העולמות, כמו תא הטלפון של ביל וטד ב"הרפתקה המצוינת" שלהם והרכב של מייקל ג'יי פוקס בסרט "בחזרה לעתיד", או שהיא "מרחב מעברי", שוב מושג של ויניקוט, שבו עובר האדם מטמורפוזה, כמו הגולם עבור הזחל ההופך לפרפר? כאמור, סיפור המבול אינו מלמד אותנו דבר על מה שקורה בתיבה במשך שנה תמימה של היסחפות בשיטפון, ומשאיר זאת לדמיוננו.

כשחשבתי על הנושא, היכה בי הרעיון שהתיבה יכולה לייצג גם את המרחב הטיפולי. מרחב מוגדר ומבודד מהעולם, שאליו מגיע המטופל לנוח ממרוץ החיים, להתפנות מהלחצים והדרישות של עסקי החולין הארציים, כדי לעסוק בהתפתחות אישית, בחיבור לכוחות ולמשאבים פנימיים ובתיקון הליקויים המוסריים המכתימים את נפשו וגורמים לו סבל וכאב. לפי גישות עדכניות יותר, המרחב הטיפולי נועד לסייע לאדם גם להתגבר על חוויית הבידוד והקיפאון הנפשי ולמצוא את קולו בעולם ואת החיבור שלו למרקם האנושי והבין-אישי שבתוכו הוא חי. לכן, בחדר הטיפול נמצא איתו עוד מישהו – המטפל. המטפל הינו "אחר", סובייקט, אשר מציג את עצמו כפנוי ונגיש ליצירת קשר ולמעורבות רגשית. התפיסה ההתייחסותית, המאחדת מגוון גדול מאוד של תיאוריות פסיכואנליטיות והפכה בשנים האחרונות לגישה המרכזית בחשיבה הפסיכודינמית, רואה במפגש בין השניים את מה שגורם לניצוץ שמצית את התהליך הטיפולי ואת הגורם המרכזי בטיפול שמשפיע את תוצאותיו. למעשה, הרעיון ניטע כבר במשנתו של פרויד, כאשר ניסח את רעיון ה"העברה" בטיפול, אך לקח לו כמאה שנים לעשות את דרכו ממושג שעוסק בהתנגדות לטיפול ובמנגנוני הגנה למושג שנוגע במוקד התהליך הטיפולי וההתפתחות האנושית. ובהקבלה, מסופר לנו שלתוך התיבה נכנסו נוח ומשפחתו, ואיתם בעלי החיים. ניתן לחשוב על נוכחות נוספת שליוותה אותו ואת מלוויו, ואשר גם הייתה זו שפיקחה מבחוץ וניהלה את כל פרויקט התיבה – אלוהים. מעניין לחשוב על כך, שאלוהים יצר קשר עם נוח וביסס איתו מערכת יחסים אינטימית, שכללה ליווי צמוד בהכנת התיבה ובהתכוננות למבול, אבל גם התבוננות מעמיקה לתוך נפשו של נוח, שהובילה להכרה בצדיקותו ובטוהר כוונותיו ואישיותו. משל היה ילד "בעייתי" (בעיני הוריו וסביבתו) והגיע לטיפול וזכה לראות את השתקפותו, בעיניו של המטפל שלו, כילד בודד, סובל, שמנסה בכלים המוגבלים שלו לקרוא לעזרה ולהתריע בפני הליקויים והרעות החולות שהוא רואה סביבו. אז אלוהים, במחזה שלנו, הוא בתפקיד המטפל. אך אלוהים הוא למעשה מטפל בעזרת בעלי חיים. הוא מנחה את נוח לצרף אליו למסע, יחד עם הדמויות האנושיות המקיפות אותו, גם מגוון של יצורים חיים, ממינים שונים. למה? כי אלוהים יודע את כוחם של בעלי החיים לעורר סקרנות, עניין, מעורבות רגשית ותקשורת ספונטאנית ואותנטית, המשוחררת משפת בני האדם, שפה עמוסה מגבלות ואיסורים ומוכתבת על ידי קודים חברתיים טעונים בעמדות מוסריות, תפיסות היררכיות ויחסי כוח. ואולי גם כי אלוהים הוא מטפל קבוצתי, שמבין שעליו להתמקם ברקע, לאפשר מגע ותקשורת חופשית בין הנוכחים, ולצמצם את עצמו כסמכות. לפי פרשנות זו, אלוהים יצר את התיבה כגן חיות טיפולי, שנועד לטפל במין האנושי החולה ובנוח ומשפחתו כנציגים שלו, בשיטה של טיפול קבוצתי בעזרת בעלי חיים. שיטה שנפוץ יותר להתייחס אליה בישראל כ"טיפול בעזרת בעלי חיים בפינת חי".

אז מה באמת קרה שם, בתוך התיבה?

* ספר בראשית פרק ו-ח. המיתוסים המקבילים בתרבויות אחרות, למשל בתרבות המסופוטמית, היוונית והפרסית, שונים במקצת אך משמרים מספר מוטיבים המשותפים לכל סיפורי המבול. אתייחס כאן לגרסה המקראית, אם כי ניתן ליישם את הרעיון למיתוס הכללי, החוצה תרבויות.