תקציר

דרך ההתבוננות בטיפול בילדים המתבצע בפינת החי, אנו מציעים כמה מושגים חדשים שיש בהם, להבנתנו, כדי לתרום לדיון בנושא המערך הטיפולי (setting) בפסיכותרפיה ולשפוך אור חדש על התרומה של האינטראקציות בין המטופל למרכיבי המערך הטיפולי לתהליך הטיפולי. במציאות של פינת החי פוגש המטופל מרכיבים פעילים, מגיבים ואף יוזמים אינטראקציות, ולא רק נוכחים באופן פסיבי. אנו מציעים כי פינת החי, כמרחב טיפולי, מהווה 'ישות חיה' המקיימת מערכת יחסים מורכבת, אינטרסובייקטיבית, עם המטופל. האינטראקציות השונות, המתרחשות במהלך פגישה טיפולית, מייצרות רצף דינמי של מרחבים מעבריים. בתיווכו של המטפל ובעזרת המיכל הנפשי שמספקת נוכחותו, עושה המטופל שימוש במרחבים אלה לטובת תהליכי עיבוד, ריפוי, צמיחה והתפתחות. אנו סבורים כי המושג 'ישות חיה' ניתן ליישום על כל מערך טיפולי באשר הוא. אנו מציעים לבחון מערכים טיפוליים שונים לפי המידה שבה מרכיביהם יכולים לנקוט עמדה נוכחת, פעילה, או מגיבה ויוזמת, ביחס למטופל. לשיטתנו, מרחבים טיפוליים נבדלים זה מזה במידה שהם מהווים 'ישות חיה' בפני עצמם, עבור המטפל והמטופל כאחד.

מאמר

הצבים בחורף ישנים כי קר בחוץ וזו דרכם להתמודד עם הקור. לפעמים, כשחם במשך שעות האור, הם פעילים. ליאור*, ילד בן 10 עם ADHD, מגיע לטיפול בפינת החי בשעות אחה"צ המאוחרות. הוא לא פוגש את הצבים ערים. ליאור כעוס, מתוסכל ופגוע מאי הצדק העונתי-סביבתי ש"תמיד פועל נגדו".

המערך הטיפולי מפגיש את ליאור עם קשייו וצרכיו. הוא פוגש אותם כאן ועכשיו, במציאות החיצונית ובעולמו הפנימי. המערך הטיפולי בפינת החי מזמֵן לנו כמטפלים יום-יום ושעה-שעה מצבים דומים לזה המתואר לעיל. מאמר זה עוסק בייחודיות של המערך** (setting) בטיפול בילדים בפינת החי. בנוסף, אנו מציעים דרך להרחבת והעמקת הדיון במשמעותו ובתרומתו של המערך הטיפולי באופן כללי.

-------------------

* פרטי המטופלים בתיאורי המקרה שיוצגו במאמר שונו לשם שמירה על פרטיותם.

** אנו בדעה אחת עם קלנר (1), ועם נימוקיה לטובת שימוש במילה 'מערך' על פני המונח "מסגרת טיפולית" לצורך תרגום המושג 'setting' לעברית.

 בספרות הפסיכואנליטית התייחסויות רבות לתפקידי המערך הטיפולי. קלנר (1) מחלקת אותם לשני סוגים, כאלה שעוסקים במסגור הפעילות הטיפולית והגדרת היחסים הטיפוליים, מחד, וכאלה שתפקידם להנחות את אופן פעילותם של המשתתפים, את הטכניקה ואת העמדה הטיפולית, מאידך. היא מרמזת להיבטים הפטרנליים (חוקים וגבולות) והמטרנליים (החזקה והתאמה) של תפקידי המערך הטיפולי. גם אצל אצ'גוז'ן אנחנו מוצאים מטאפורות דומות, המדמות את המערך למסילת רכבת, לאורכה נפרש ונגלה התהליך הטיפולי (כאן מדובר על פונקצית ה'החזקה', אליה נשוב מאוחר יותר, ואל פונקצית ההנחיה), וכן לדבר שמכיל את התהליך הטיפולי. ההתייחסות כאן היא למערכת הקבועים (המשתנים שאינם משתנים - fixed variables) המהווים את המסגרת שבתוכה ממוקם התהליך הטיפולי (2). אצל בלג'ר ניתן למצוא את הרעיון כי 'המצב הטיפולי' כולל את התהליך ואת מה שהוא non-process, אותו אנו מזהים עם כל אותם משתנים שאנו בוחרים להתייחס אליהם כקבועים (3). כלומר, לפי בלג'ר, כאשר המערך הטיפולי מופרע, אותם קבועים שחל בהם שינוי הופכים לחלק מהתהליך. בס תומך ברעיון לפיו הדברים ה"קבועים" מהווים לעתים חלק מהדיאלוג והתהליך הטיפולי, ואף מרחיב וטוען שקיימת תנועה בין המערך כמסגרת למערך כתהליך, הכול בתלות ובהתאמה למטופל ולצרכים שנוצרים בתוך היחד החד פעמי (4). בהקשר זה, אצ'גוז'ן מוסיף הבהרה חשובה. לדבריו, הסטינג הוא קבוע במובן שהוא אינו משתנה תכופות באופן הקשור לתהליך הטיפולי, אלא נמצא בתהליך שינוי אוטונומי ובעל מקצב משלו, תחת השפעתם של חוקים כלליים, חוץ-תהליכיים, כגון עדכון מחיר השעה הטיפולית בהתאם להערכה אובייקטיבית ככל שאפשר של קצב עליית המחירים במשק.

מקובל לראות במערך הטיפולי ובמרכיביו מעין המשך של הפרסונה של המטפל. לפי תפיסה זו, שינויים במרכיבי המערך במהלך הטיפול מובנים כפעולה - מוצדקת או לא-מוצדקת, לגיטימית או אקטינג-אאוט - של המטפל, שכן ההתייחסות היא אל המערך הטיפולי כאל מערכת של כללים והנחיות, הנכללים בחוזה-הטיפולי בין המטפל והמטופל. כללים והנחיות אשר נקבעים ומוגדרים על ידי המטפל, הנשען על הנחיות הטכניקה הפסיכואנליטית, והוא זה שמביא אותם, אם הוא מביא אותם, לידיעת המטופל. לפי תפיסה זאת, המערך הטיפולי כולל את הסדרי הזמן, התשלום, הסדרי הישיבה וסידור החדר, וכדומה, וכן הנחיות לגבי אופן התבטאותו של המטופל (כלל היסוד של האסוציאציות החופשיות) ואופן מעורבותו והתערבויותיו של המטפל (כלל הקשב המרחף והמחולק באופן אחיד). בתוך כל אלו, המרכיב של המרחב הפיזי, הסביבה הטיפולית הקונקרטית, מקבל באופן מסורתי תשומת לב מעטה, אם בכלל. מאפייניו של חדר הטיפולים מעניינים את התיאוריה הפסיכואנליטית רק במידה שבה הם מוטענים במשמעות בעולמו הפנימי של המטופל, משמשים להפקדה של פנטזיות לא-מודעות שלו או שחלים בהם שינויים המעוררים בו תגובות נפשיות, שבתורן מובילות להופעה של תצורות חדשות בחומר הטיפולי.

במאמרו 'היבטים קליניים ומטא-פסיכולוגיים של רגרסיה בסטינג הפסיכואנליטי' (5), מבדיל ויניקוט בין 'מערך' ל'טכניקה'. לעתים, הוא אומר, ניתן להשלים טיפול מוצלח עם טכניקה מוגבלת, ויש טיפולים הנכשלים למרות קיומה של טכניקה משוכללת לעילא. בהגותו של פרויד, אומר ויניקוט, הונחה הפסיכואנליזה על בסיס כפול. מכאן, ישנה הטכניקה הפסיכואנליטית אשר התפתחה בהדרגה, ואותה סטודנטים לומדים, ומכאן ישנו המרחב הטיפולי שבתוכו מתבצעת העבודה. ומאחר ופרויד עצמו חווה אימהות טובה-דיה עם החזקה סביבתית ראויה ומותאמת לצרכיו, הוא ראה כמובן מאליו את הטיפול האימהי המוקדם ויישם אותו במערך הטיפולי (סטינג) שסיפק למטופליו, כמעט בלי שהיה מודע למשמעות מעשיו. מעבר לטכניקה, לפי ויניקוט, למערך הטיפולי תפקיד מרכזי בקידום התהליך הטיפולי (5, 6), בכך שהוא מספק למטופל סביבה פסיכולוגית מתאימה לתהליכים רגרסיבים, המאפשרים מגע עם פגיעות ראשוניות בשלבי ההתפתחות הטרום-מילוליים. ויניקוט הקדיש רק מלים בודדות לחדר הטיפולים עצמו, כשקבע שהחדר יהא מוגן מרעשים פתאומיים ובלתי צפויים אך חשוף לצלילים ביתיים יומיים, מואר כראוי באור קבוע ולא מסנוור וחם במידה נעימה, וכן לחשיבות של נוחותו של המטופל (המבוגר, השוכב על הספה) ולזמינותם של שמיכה ומים למקרה הצורך. נראה שמה שהחזיק ויניקוט בראשו, כשכתב תיאור תמציתי זה, הייתה הכוונה ליצור סביבה מוכרת וביתית, המשרה תחושה של נינוחות וביטחון. בפועל, מערכים טיפוליים קיימים במגוון צורות ומרחבים, השונים זה מזה במידה רבה. בעבודה עם ילדים, המערך כולל גם חומרים לביטוי במשחק וביצירה, שיכולים להשתנות בטיבם ובכמותם, אזורי אחסון ומרחבי עבודה מגוונים. אווירת הסלון (או חדר המגורים), הופכת לאווירה של חדר משחקים. הספה מוחלפת בכיסאות, שולחן נמוך, שטיח, ארגז חול, כן ציור, וכדומה. בכל רגע נתון חדר הטיפולים עשוי להפוך לסדנת ציור או עבודה בחומר, או למגרש כדורגל, כשמשקופי הדלת הופכים לקורות השער. מהי, אם כן, השפעתם של המרחב הטיפולי ומרכיביו על חוויית המטופל, המטפל והתהליך הטיפולי? כיצד ניתן לחשוב על ההבדלים בין המערכים השונים ועל השלכותיהם של הבדלים אלו על המתרחש בטיפול?

במאמר זה, מטרתנו להציע נקודת מבט מעט אחרת על המפגש של המטופל הילד עם המערך הטיפולי, דרך התבוננות בעבודה הטיפולית עם ילדים בפינת החי. גם כאן, אנו מאמינים שתפקיד המטפל, כפי שניסחה זאת קליין (7) בתמציתיות, "להבין את נפשו של המטופל ולתקשר לו מה מתרחש בה" (בתרגום חופשי שלנו). ובכל זאת, לסביבה טיפולית ייחודית זו השפעה רבה, אותה ננסה להמחיש ולהסביר להלן. בחינת ההשפעה של המערך הטיפולי המסוים הזה על המטופל והתבוננות באינטראקציות המתרחשות ביניהם מובילות להערכתנו לכמה תובנות חשובות, אודות תפקידי המערך הטיפולי באופן כללי והשפעתם של מרכיביו השונים על הסיטואציה הטיפולית, על המטופל, על המטפל ועל התהליך הטיפולי.

פינת חי כמערך טיפולי

ראשית, נציג את השדה בו אנו עוסקים. באומרנו "פינת חי" כוונתנו כאן לסביבה מוגדרת, המכילה מספר כלובים ומתחמים של בעלי חיים, לתוכם ניתן להיכנס. בנוסף, עשויים לשכון בה בעלי חיים שאינם מוגבלים למתחם מוגדר, אלא נעים בכל שטחה של פינת החי. בפינת החי מגוון סוגים של בעלי חיים, שלושה-ארבעה לכל הפחות (בדרך כלל הרבה יותר), היוצר שונות ניכרת (בגודל, כסות, אורח חיים וכיו"ב). שטחה של פינת החי מאפשר ריצה במרחב ומעבר פיזי בין נישות שונות. פינת החי כוללת בדרך כלל גם אלמנטים טבעיים נוספים, כמו צמחיה, מאגר מים ותכסית טבעית (דשא, אדמה). המערך הטיפולי בפינת החי מכיל מספר מאפיינים המשותפים לו ולחדר הטיפולים המסורתי. ראשית, הוא מופרד באופן ברור מסביבת החיים הרגילה של הילד ומשאר המסגרות בהן הוא פועל. קליין טוענת כי זהו מרכיב קריטי של המערך, בלעדיו לא יכול הילד להתגבר על עכבותיו לחוות ולבטא רגשות, מחשבות ופנטזיות שנתפסות כלא קונוונציונאליות, או אסורות, בהתאם לחינוך שספג (7). המרחב הטיפולי "שבפנים" והמרחב "החיצוני" מופרדים באופן פיזי ע"י קירות או גדרות. "בפנים" מתקיימים חוקים אחרים מאשר אלו הפועלים "בחוץ". אלו מוגדרים, בין השאר, ע"י מסגרת של זמן וכללי התנהגות ייחודיים של המקום (מרכיבי החוזה הטיפולי). התפיסה המסורתית טוענת כי למאפייני המערך הטיפולי, ובמיוחד לקביעות ולבהירות שבהן מוצגים מאפיינים אלו, חשיבות ביצירת מרחב טיפולי יעיל. המערך הטיפולי עוזר למוסס את הגנותיו של המטופל ולמתן את החרדות המלוות את תהליך הכניסה לטיפול ולקשר אינטימי עם אדם זר. קביעות המערך ונוכחות המטפל מסייעות ליצירת תחושה של 'מרחב בטוח' ומקלות על המטופל להתמסר לתהליך הטיפולי. המערך הטיפולי מדמה את הסיטואציה האימהית המוקדמת, את שלב הנרקיסיזם הראשוני בו משמשת האם כסביבה פסיכולוגית המחזיקה עבור התינוק את האגו הדיפוזי שלו, בטרם התרחשו תהליכי ההפנמה וההבחנה הראשוניים (5). המטופל עושה בו שימוש כסביבה חלופית לתהליכי לידה והתפתחות אשר עוכבו או נעצרו בשלבים שונים בחייו המוקדמים. כל אלו מתקיימים, בשאיפה, בכל המסגרות בהן מתקיימת פסיכותרפיה לילדים, כולל פינת החי. במה בכל זאת שונה הסביבה של פינת החי, כמרחב טיפולי, מחדר הטיפולים המסורתי?

המרחב של פינת החי נבדל מהמרחב הטיפולי המסורתי בזכות ארבעה מרכיבים עיקריים: 1. הטיפול מתבצע בחוץ. 2. גודל גיאוגרפי וארגון מרחבי. 3. גירוי רב חושי. ו- 4. המפגש עם בעה"ח. כל אחד מאלו מוסיף רבדים של 'צבע' ועומק רגשי, לחוויית השהייה בפינת החי.

המרכיב הראשון והבולט ביותר לעין הוא העובדה שהטיפול מתבצע בחוץ. באומרנו כאן "חוץ" אנו מתכוונים לסביבה שהיא פתוחה לשמים, חשופה לשינויים במזג האוויר, עונות השנה וכד', ושכוללת גם אלמנטים טבעיים כמו סוגי קרקעות שונים, גופי מים וצמחיה, וגם בעלי חיים. ויתרה מזאת, שהגבולות התוחמים אותה חדירים להשפעות הדדיות בין הסביבה שמחוץ לפינת החי לסביבה שבתוך פינת החי. החוויה בסביבה זו שונה משמעותית בין קיץ לחורף ובין שעות הצהריים לשעות הערב. להיות בפינת החי זה להיות בחוץ, לראות את העננים חולפים ממעל ואת השמש מנמיכה לעבר האופק וצובעת את העולם בצבעים רכים. לחוש את הרוח בשיער ולהריח את ריח האדמה הלחה אחרי הגשם. זוהי חוויה שיש בה מגע בלתי אמצעי עם מקצבים טבעיים של מחזוריות (היום, השנה והחיים) ועם ההשתנות המתמדת של הטבע. האלמנטים הטבעיים המקיפים את המטופל מעירים בו את האינסטינקט הביופילי* ומעלים את דריכותו ואת ערנותו למה שקורה סביבו. אך תכונת החדירות של מרחב הנמצא בחוץ היא גם חולשתה העיקרית של פינת החי כמרחב טיפולי. השתנותם המתמדת של האווירה ושל מאפייני המקום, כגון הטמפרטורה, התאורה ותנאי השטח, עלולה לעורר חוויה של חוסר וודאות. כל ביקור בפינת החי הוא, במובנים מסוימים, כמו להיכנס אליה לראשונה. המטופל עלול בכל רגע להיות מופתע מאיזשהו שינוי שחל בהיעדרו. תחושת המוגנות והביטחון במקום מאותגרת באופן קבוע ומקשה על התנועה הפנימית של התמסרות והרפיה מתוך אמון מלא, אליה אנו שואפים. אנו נוכחים כי במקרים מסוימים, חוויה זו עשויה להיות מציפה ומעוררת חרדה באופן שאינו מאפשר תנאים בסיסיים לטיפול.

-------------------

* פרופ' אדוארד וילסון, מאוניברסיטת הרווארד, טבע את המושג "ביופיליה", המתייחס לטענה כי לבני אנוש זיקה מבנית, גנטית, לכל היצורים החיים, לצמחייה ולמרכיבי נוף טבעי (8). התזה גורסת כי מתוך אילוצים אבולוציוניים המין האנושי הגביר את סיכויי הישרדותו הודות לערנותו ולידע שלו אודות רמזים סביבתיים. על פי וילסון, האינסטינקט הביופילי מופיע, תכופות באופן לא מודע, במחשבותינו, ברגשותינו, באמנות ובמוסר, ומתגלה בפנטזיות ובהתנהגויות של בני אדם מהילדות לאורך כל החיים ובכל התרבויות. לפי טענה זו, לסביבה הטבעית ולבע"ח שבתוכה יש נוכחות משמעותית בתהליכי ההתפתחות (9) ובתחושות בטחון, רווחה ושלווה (10) אצל האדם. הממצאים המחקריים, התומכים בהשערת הביופיליה, מרשימים בהיקפם ובכמותם (ר' סקירה אצל (11)).

המרכיב השני הוא גודלה הגיאוגראפי ואופן ארגונה של פינת החי. גודל השטח הוא כזה שמאפשר סוגי תנועה שונים במרחב, כמו ריצה, קפיצה, זחילה ודילוגים. כמו כן, לא ניתן להקיף את כל השטח במבט אחד מנקודה נייחת. גודלו וסידורו של השטח יוצרים הפרדה מרחבית בין תאי השטח השונים ומגדירים נישות* ייחודיות המופרדות זו מזו, עם אפשרות למעבר ביניהן. המעברים בין המרחבים השונים, הכניסות והיציאות דרך שערים, דלתות וצורות אחרות של אמצעי הפרדה, מזמינים עיסוק בחוויות מעבריות של תנועה בין סוגים שונים של 'פנים' ו'חוץ'. למשל, הזדמנות להסתכל על מרחב מסוים מבחוץ, ואז מבפנים, ואז לחזור שוב ושוב על המעבר מצורת הסתכלות (עמדה) אחת לאחרת. ישנה נטייה למטופלים רבים ללמוד את פעולת מנגנוני הדלתות והמנעולים של כלובי החיות ולהקדיש זמן רב להשגת שליטה עליהם. בנוסף, מרחב כזה, כה גדול ורחב ידיים, עם אזורים קרובים ואזורים רחוקים, אזורים מוכרים ואזורים זרים ומסתוריים, מעורר אצל המטופל חוויה מורכבת. מחד, יש בו משהו מאתגר המזמין תנועה במגמה של חקירה ומעורר סקרנות, ואיתה עוררות פיזית המתלווה לתנועה במרחב. מאידך, הלא-ידוע עשוי להיות מאיים ומפחיד מדי, ובמקום הסקרנות והריגוש מופיעים לפעמים אימה ושיתוק. מה שיכול להוות הזמנה לשילוב של תנועה ופעילות גופנית במשחק ובביטוי בפעולה של תכנים ותהליכים נפשיים, עלול במקרים מסוימים להפוך לסביבה משתקת ולמרחב מאיים, המרוקן את היכולת למשחק וליצירתיות.

-------------------

* נישה היא מערכת תנאים סביבתיים אופיינית וייחודית למין מסוים. למעשה, לכול אורגניזם חי ישנן דרישות או צרכים מסביבתו שללא קיומם הוא איננו יכול להתקיים. ולכן, לפי טענה זו, אין אורגניזם ללא סביבה, ללא נישה ייחודית ואופיינית לו.

 המרכיב השלישי מתייחס לגירויים הרב-חושיים אליהם חושפת פינת החי את המטופל, כגון קולות המים ובעלי החיים והריחות הנישאים באוויר. ערב-רב של גירויים מתגנב בלתי מוזמן דרך כל החושים, מתמקם ברובו בסמוך לתודעה, ורק בחלקו הקטן חודר לתוכה. הוא איננו מחכה שנאשר לו כניסה לתוכנו, או שנהיה מוכנים לחוותו, אלא נוגע בנו ומפעיל אותנו בעל כורחנו. אישיותו, נטיותיו ומצבו הרגעי של המטופל מכתיבים את האופן בו יגיב לגירויים החושיים שסביבו. לעתים, זוהי חוויה אשר עלולה להיות מציפה, מאיימת וחודרנית ולהוביל להימנעות וצמצום. מנגד, יש בהפעלה האינטנסיבית של החושים בפינת החי כדי להעיר אותו לשים לב למתרחש סביבו. לעתים, מתעוררת משיכה חזקה להגיב ולגעת, לחוות ולהתנסות, לשחק ולהתבטא במגוון של חומרים. מטופלים המתמודדים עם רגישות יתר לסוגים מסוימים של מגע או עם חרדות הקשורות ללכלוך ואי-סדר, למשל, יחוו את פינת החי כסביבה מאתגרת במיוחד. הם עשויים להציג בתחילה רתיעה ממגע עם חומרים כמו מים, אדמה, חומרי מזון וכדומה. אך רתיעה זו הופכת פעמים רבות להתרגשות כאשר הם מרשים לעצמם לבסוף להתנסות ולבוסס בבוץ, לטמון ידיהם בתערובת של מזון-עופות או ללכלך את בגדיהם במים, בעת שהם ממלאים את כלי השתייה של החיות. המרחב מפגיש אותם עם היופי והחן של העולם סביבנו כמו גם עם תהליכי חיים ותוצריהם על מרכיביהם השונים: הריחניים והמסריחים, המושכים והדוחים, כולם יחד ללא דרוג, שיפוט או הפרדה.

המרכיב הרביעי עוסק במפגש עם בעלי החיים עצמם, המצויים בפינת החי, מאכלסים את הנישות המרכיבות אותה, ומהווים חלק מהמערך הטיפולי. נוכחותם הופכת כל "תא שטח" למרחב חיים דינמי ומשתנה, ונותנת לכל נישה אופי ומהות נפרדים ושונים. הנישה היא, למעשה, תא שטח המאופיין גם על ידי צורתו וסידורו הפנימי וגם על ידי בעלי החיים שבו, אורח חייהם והתנהגותם. הכניסה לנישה זו או אחרת מהווה ביקור בסביבת חייהם (ביתם) של אותם בעלי חיים (סוג אחד או יותר) החיים בה. ישנה חפיפה בין נישות, כך שהחוויה של 'להיות בתוך' נישה מסוימת עשויה להתייחס לסביבת חיים של מין מסוים של בעל חיים, למתחם הכולל מספר נישות, או לפינת החי כולה, הכוללת את כל המתחמים גם יחד ואת השטחים הפתוחים שביניהם. בעלי החיים הינם, במקרים רבים, מוקד המשיכה והעניין העיקרי עבור הילדים המטופלים בפינת החי, בשל הנטייה הטבועה בבעלי החיים לפעול, ליזום, להגיב וליצור מצבי מפגש. האינטראקציות עימם מכילות מרכיב חווייתי בין-אישי, הנשען בין השאר גם על תכונתו של האדם לראות בבעלי החיים סובייקטים-אחרים* לגיטימיים (9). החיות מחזיקות עבור המטופלים מרכיבים אנושיים שונים, תכופות בעלי מרכיבים יצריים, ואת הפוטנציאל לסוגים שונים של קשר. המפגש עימם מעורר כמיהות, תשוקות, משאלות וחרדות מתוך יחסי-האובייקט המופנמים בנפשו של המטופל**.

-------------------

* מאיירס טוען שבעלי חיים מציגים את כל 4 התכונות האחראיות לכך שאנשים (ובפרט ילדים) תופסים אותם כסובייקט-אחר, כלומר לא רק כיצור נפרד ושונה מהם מהותית (מזן אחר), אלא גם כסובייקט כמוהם. במיוחד, נראה שילדים מתרשמים מיכולתו של בעל החיים להציג סוכנות (agency), המתבטאת ביכולתו לנוע ולשלוט באופן עצמאי על פעולותיו. עבור ילדים, משמעותה של הסוכנות של בעלי החיים היא בכך שהיא ממחישה עבורם את הסובייקטיביות של החיה – העובדה שיש לה חיים ומטרות פנימיות משלה. באופן ספציפי, טוען מאיירס, בעלי חיים מייצגים עבור הילד ארבע איכויות עצמי בסיסיות, והן: (1) סוכנות (agency), המתבטאת בכך שהחיה נעה בזכות עצמה ויכולה ליזום פעולות כגון נשיכה, זחילה, התבוננות סביב, וכדומה. (2) קוהרנטיות (coherence), החיה נתפסת בקלות כאורגניזם שלם, כאובייקט. (3) אפקטיביות (affectivity), החיה מציגה דפוסים מגוונים של התרגשות, עוררות, רגיעה ואיכויות גופניות אחרות המקושרות לרגש. ו-(4) המשכיות (continuity), דרך חוויות חוזרות ונשנות, החיה הופכת לאינדיבידואל מוכר וידוע עם היסטוריה משלו ודפוסי התנהגות ידועים. הם מייצגים איכויות אלו משום שהם מציגים אותן בחיוניות משכנעת במיוחד. איכויות אלו, לטענתו, מהוות את מרכיבי הבסיס גם לתחושת העצמי הסובייקטיבי (the I) שלנו, בני האדם.

** במסגרת מאמר זה לא נוכל להרחיב על השלכותיו והסתעפויותיו של המפגש עם בעלי החיים ועל ההיבטים הנוספים של הקשר איתם בטיפול המתבצע בפינת חי. אנו מתייחסים כאן לבעלי החיים רק כמרכיב של המערך הטיפולי בפינת החי ועוסקים בהיבט זה של המפגש בינם ובין המטופל.

מערך ותוכן בטיפול בפינת החי

כאשר דנים במאפייניו של מערך טיפולי, עולות שאלות העוסקות בהבחנות בין מושגים ותופעות בטיפול. בהקשר זה, מעסיקה אותנו במיוחד השאלה, האם אנו יודעים לשרטט קו ברור המבדיל בין מערך ותוכן? כיצד אנו יודעים אם תופעה כלשהי שאנו מתארים שייכת למערך הטיפולי, כלומר למשהו שנמצא שם תמיד, כמרכיב של המרחב הטיפולי, או שהיא בעצם חלק מהתכנים המשתנים השייכים לתהליך הטיפולי שהחל? למשל, האם אינטראקציות בין המטופל לבין חיה מסוימת הנן מרכיב של המערך או תוכן טיפולי? בבואנו ליישב תהיות אלו, אנו מגלים כי למערך הטיפולי בפינת החי אמירה ייחודית משלו.

פסיכותרפיה פסיכואנליטית (דינמית) עוסקת בעולמו הפנימי של הילד. המטפל מתחקה אחר ביטויים של רגשות, מחשבות ומשאלות, של עמדות ודפוסים בין-אישיים, של קונפליקטים פנימיים או של חלקי העצמי השונים, המרכיבים את חוויית העצמי של המטופל. התצורות הלא-מודעות (unconscious configurations) נחשפות בדיבורו ובהתנהגותו של המטופל. למשל, אם הוא בוהה קדימה, עוטה הבעת אימה על פניו ומונה חיות טרף על אצבעותיו הקטנות, נוכל להתייחס לכך כאל ביטוי של מנגנון כלשהו אשר הופעל בעקבות חרדה שעלתה והציפה את עולמו הפנימי. ניתן יהיה להמשיג זאת כחרדת כיליון, או סירוס, אשר הפעילה אצלו מנגנון הגנה שנועד להשיג תחושה של שליטה יחד עם פורקן ועיבוד מסוים של החרדה. נוכל אף לתהות, מה היה הגירוי החיצוני (בסביבה) ו/או הפנימי (רגשות, מחשבות, אסוציאציות) אשר הפעיל את תגובת השרשרת. אם הייתה זו תגובתו של הילד להצצה הראשונה שלו משער הכניסה פנימה, אל תוך פינת החי, אפשר יהיה לטעון כי הגירוי הזה (או מערך הגירויים) 'שלף' משהו ממעמקי נפשו של הילד. מכאן עולה כי החומר הטיפולי מופק כתוצאה מהשפעתו של גירוי כלשהו, פנימי, חיצוני או גם וגם. במקרה זה, המערך של פינת החי, כפי שהוא נתפס מנקודת מבטו של הילד המשקיף פנימה משער הכניסה, היווה גירוי חיצוני. גירוי זה קיים אינטראקציה כלשהי עם עולמו הפנימי של הילד, אשר הובילה לכך שמה שנרשם בפנים, הייצוג הפנימי של פינת החי, נחווה כמעורר חרדה. אינטראקציה זו, נקודת המפגש בין מציאות חיצונית ופנימית, בין (עולמו הפנימי של) המטופל לבין המערך הטיפולי, היא במוקד תשומת ליבנו. כאן אפשר לנסח משהו על הזיקה בין מערך ותוכן: מתקיימת אינטראקציה בין מרכיבי המערך לבין נפשו של המטופל, כזאת שמחלצת או מציפה תכנים נפשיים ומפיקה חומר טיפולי (ביטויים של תכנים אלו).

נחשוב עוד קצת על הייחודיות של האינטראקציה בין המערך הטיפולי בפינת החי לבין המטופל הנמצא בתוכו. שכן, הרעיון שהמערך הטיפולי מהווה גירוי, המפיק מהמטופל חומר טיפולי נושא תכנים, איננו בלעדי לפינת החי. רעיון זה מתאר תופעות שאנו פוגשים גם בחדר טיפולים רגיל. למשל, מטופל עשוי להגיב בצורות שונות לצעצוע חדש בחדר, או לכך שארגז החול או בית הבובות אינם במצב בו השאיר אותם בשבוע שעבר. אם כך, מה ייחודי פה? כאשר מטופל ניצב בשער הכניסה ומתבונן פנימה, מה הוא רואה? מה הוא שומע, מריח? בסצנה המתחוללת מולו התרחשויות רבות שאינן תלויות בו. המערך איננו רק נוכח, ממתין לו, אלא פעיל ושוקק חיים. הדבר משול לאדם העובר בדרכו על פני דלת סגורה ועליה רשום "מסעדה". האפשרות שיעצור ויפנה לפתוח את הדלת תלויה במידת הרעב שלו, ובמידה שבה הוא מודע לרעב זה. אך אם יעבור על פני המסעדה והדלת תהיה פתוחה, במטבח יתבשלו תבשילים ריחניים ובחוץ יוגשו מעדנים על מגשים, האם לא יעורר המראה את סקרנותו ואת תאבונו? האם לא יגבר אז הפיתוי להיכנס? ואם, בעוברו בסמוך למסעדה, יצא אליו רב-מלצרים חייכן, יגיש לו טעימות ויפנה אליו בדברי חנופה, האם לא יהיה לו אז קשה יותר להתחמק ולהימנע מלבקר במקום? ואפילו יעבור לא רעב, לא מודע להיותו רעב, מפגש זה יכול לגלות לו את היותו רעב ואולי אף רעב למשהו שלא היה מודע עד לאותו רגע שהוא רעב לו. מצב זה דומה למצבים בטיפול בהם המערך הטיפולי, או מרכיב כלשהו בתוכו, אינו רק פעיל אלא אף מגיב לנוכחות המטופל ויוזם אינטראקציה עימו. יוזמות אלו של המערך מופיעות באינספור צורות בפינת החי, כגון חתול הניגש ומתחכך במכנסיים, גשם שמתחיל לרדת או אווזה צווחנית שתוקפת, כי המטופל עבר קרוב מדי לקן בו הטילה את ביצתה. כלומר, בכל רגע ורגע, המערך הטיפולי עשוי להיות נוכח, פעיל או מגיב ויוזם, ביחס למטופל. שלושת 'מצבי הצבירה' הללו מובילים לצורות ולאיכויות שונות של אינטראקציה בינו ובין המטופל. הם מייחדים את המערך של פינת החי באופן בו הוא מחלץ תכנים מתוך הילד, לפעמים בעל כורחו. ומאחר וביכולתם של מרכיבים שונים בפינת החי כאמור להגיב לפעולות הילד (בעלי החיים), ייחודיותו של מערך זה היא גם באופן בו הוא מאפשר ל-'סצנה פנימית' להיות מומחזת באופן קונקרטי ומשוחקת בין שני משתתפים חיים, במציאות החיצונית. גנט (12) סבור שהתהליך האינטרסובייקטיבי בין המטופל למטפל, המגיב אליו והנענה לצרכיו, מעורר שאיפות להתמסרות, שהמטופל לא ידע שקיימות אצלו. ניתן להרחיב רעיון זה ולטעון שיכול להתקיים תהליך אינטרסובייקטיבי בין המטופל והמערך, אשר לו אפקט דומה, המעורר תשוקות ושאיפות חבויות אצל המטופל ומעודד את תהליך התמסרותו לטיפול.

מערכים טיפוליים שונים נבדלים זה מזה במידה שבה מרכיביהם יכולים לנקוט עמדה נוכחת, פעילה, או מגיבה ויוזמת, ביחס למטופל. על בסיס מאפיינים אלו, ניתן למקם כל מערך טיפולי נתון על פני ציר תיאורטי. קצהו האחד של הציר מתייחס למערך שבו הסביבה נוכחת באופן פסיבי לחלוטין ומרכיביה כמעט שאינם משתנים. מערך המזכיר את תפיסתו של ויניקוט, שהוזכרה לעיל, ימוקם קרוב לקוטב זה. קצהו השני של הציר מתייחס למערך תיאורטי שכל מרכיביו יוזמים ומגיבים ומשתנים באופן אוטונומי, עם או בלי קשר להתנהגות המטופל. דוגמאות למרחבים טיפוליים הנמצאים קרוב לקוטב זה של הציר זה הם פינת החי, בה אנו עוסקים כאן, והסביבה בה מתקיימת טבע-תרפיה (13). מיקומו של המערך הטיפולי לאורך הציר הנ"ל קשור לאופי האינטראקציות המתרחשות בין המטופל ומרכיבי המערך ומשפיע על הצורה שבה פועל המנגנון שתואר לעיל, בעזרתו מופק חומר טיפולי נושא תכנים נפשיים ומומחזות 'סצנות פנימיות' בטיפול. ככל שהמערך קרוב יותר לקוטב 'החי' של הציר, כך גובר להבנתנו הפוטנציאל לתהליכים אינטרסובייקטיביים בינו ובין המטופל.

פגישה ראשונה עם פינת החי

ייחודיותו של המערך הטיפולי בפינת החי, אם כך, קשורה לאופן שבו מרכיביו השונים פועלים על המטופל ויוצרים עימו אינטראקציות המשפיעות על חוויותיו בטיפול. כדי להמחיש טענה זו, נתבונן בתיאור של פגישה ראשונה של מטופל בפינת החי ונחשוב על האינטראקציות הנוצרות בינו ובין המערך המקבל את פניו לראשונה ועל התכנים שהן מעלות.

סתיו, בן 5, ילד שובב, סרבן והיפראקטיבי, הגיע לפגישה הטיפולית הראשונה בפינת החי בליווי אמו. היה זה יום בהיר של תחילת נובמבר, שעת אחר צהריים. ברחבה המרכזית של פינת החי נפרש שטיח של יונים לבנות, ששוטטו להן בחיפוש אחר גרגר מזון, זיווג או קרן שמש אחרונה. בשאר השטחים הפתוחים סיירו ברווזים ותרנגולים, בזוגות ובחבורות קטנות, ומתחו צווארם מידי פעם בקריאה צורמת. התרגשות של לקראת-שעת-האכלה מילאה את פינת החי. היא ניכרה בתנועתם המוגברת של העזים במכלאתן, ובתגרות שפרצו ביניהן לפרקים ונמוגו מיד כלעומת שבאו. במכלאה פינתית ומעט נסתרת מעין עמדו כמה חמורים וגירדו בשיניהם את גדר העץ בחוסר סבלנות.

משער הכניסה סתיו יכול היה לראות רק חלק מכל מה שקורה בפנים. הוא הביט סביבו בעיניים פעורות והבעת פניו גילתה את סערת רוחו. הוא מלמל: "אריות, דובים, נמרים, מפחידים ממני", תוך שהוא סופר על אצבעותיו את חיות הטרף שנקב בשמן. מרגע שהותר לו, סתיו פנה מיד לתוך פינת החי, משאיר את המטפלת, את אמו ואת שער הכניסה מאחוריו. הוא התקדם בצעד מהיר בשביל הכניסה, אשר התפתל בין כלובי תוכים ויונים עד שנשפך לרחבה המרכזית. הוא הלך לפנים, עצמאי ובודד בחקירותיו, והמטפלת אחריו, מלווה בשקט. ניסיון קצר ליצור קשר עימו לימד כי הוא מבקש לחוות את המסע הראשון בארץ החדשה לבדו. מידי פעם מלמל לעצמו דברים וספר את החיות שראה על אצבעותיו. הוא פגש בדרכו קבוצה של שלוש תרנגולות, אשר משכו את תשומת ליבו. הוא פנה בעקבותיהן, האיץ את צעדיו וקרא לעברן: "בוא לשחק איתי. אתה רוצה לשחק איתי!" התרנגולות חמקו ממנו בקרקור מבוהל והמשיכו בדרכן. סתיו רדף אחריהן מעט, עד שהתייאש.

הוא המשיך פנימה, לעומק השטח, הגיע אל הגדר של מכלאת העזים והושיט ידיו בהיסוס לעברן. הן התעניינו וניסו לרחרחו, אך הוא הסיט את ידו ונמנע ממגע. בלי להשתהות פנה הלאה. הוא התקרב לחמורים ואמר: "הפרות רוצות ללקק אותי". שוב הושיט את ידו ומשכה בבהלה כאשר אחד החמורים קירב אליה את חוטמו. הוא נשאל איך זה מרגיש ואמר "מפחיד". סתיו צעד בהחלטיות והגיע אל בריכת מים רחבת ידיים ומעליה גשר מעץ. הוא טיפס ורץ על הגשר הלוך וחזור ונעמד ליד חור לא גדול במרכז הגשר. החור נוצר משברים בקרשים שהרכיבו את רצפת הגשר. סתיו התבונן בחור בריכוז ואמר "חסרים פה שישה קרשים". הוא רץ לערימת קרשים שהיתה מונחת ליד הגשר והחל לסחוב ולסדר אותם על החור. הוא עבד במרץ, מיקם אותם בשקדנות, שינה שוב ושוב את מקומם וכיוונם, תוך כדי שהוא סופר שוב ושוב את הקרשים. לבסוף החליט שהוא מרוצה ושהחור סתום.

לאחר שסיים עם הגשר, החליט סתיו לחצות את גדר העץ שהקיפה את הבריכה, ולהתקרב לקו המים. הגדר היתה כמעט בגובה שלו והוא התקשה לטפס ונעזר במטפלת כדי לעבור מעליה. הוא החל ללכת ממש על סף המים, נעליו קרובות סנטימטרים ספורים מלהירטב. המטפלת ציינה שצריך להיזהר כי אפשר להחליק וליפול למים. סתיו התעלם מאזהרתה והמשיך להקיף את הבריכה. הוא ניסה לגלגל חלוק נחל גדול לתוך המים והיא עצרה אותו והסבירה לו שאיננה מרשה זאת. בתגובה הרים אבנים נוספות וניסה שוב ושוב. המטפלת עמדה על שלה והמשיכה למנוע ממנו את הדבר, עוצרת את האבנים שהוא מנסה להשליך, וזה הצחיק אותו מאוד.

המפגש הראשוני עם פינת החי ועם האופן בו נחווה עולם חדש זה בעולמו הפנימי מעוררים בסתיו דריכות, חרדה ומשיכה בו-זמנית. התנהגותו מסגירה את החרדה העולה בו ואת הדפוס ההגנתי שהוא מפעיל כדי להתמודד עימה. בנוסף, מתעוררת בו משיכה עזה להיכנס לתוך עולם מפחיד זה ולהתמודד עימו בעצמו, ללא עזרה. מי יודע מה הן מחשבותיו לגבי מה שצופן בתוכו המערך הנפתח לקראתו. סתיו צועד בנחישות בעקבות, או בחיפוש אחר הצפי הפנימי שלו. הוא יוצא למסע כיבושים חיצוני ופנימי. העופות בשטח הפתוח של פינת החי, המתעסקים בשלהם, מעוררים אצלו תחושה של כניסה לנישה, לסביבת מִחיָה (של מישהו אחר). הוא נכנס למתחם פעיל, חי ושוקק, בו כל דבר מונח בטבעיות במקומו ופועל בהרמוניה עם סביבתו. חוויה זו מעוררת בו תחושות של זרות וניכור, כתייר שאיננו שייך להווי המקומי. ייתכן שהדבר מהדהד אצלו רגשות של בדידות וכמיהה לקשר. שאיפתו להתקבל כחבר למשחק ולהיות חלק מן 'החבורה' מוצאת ביטוי בפנייתו אליהם. הוא מכריז בפניהם שהם רוצים לשחק איתו ומקווה, אולי, שיוכל לכפות עליהם את רצונו זה. באינטראקציה שנוצרת בינו ובין העופות משתחזר משהו מן העמדה התובענית וחסרת הסבלנות של סתיו, למול האחר המחזיק את מה שסתיו רוצה לעצמו. אולי דומה הדבר לדינמיקה הבין-אישית הנוצרת בין סתיו להוריו, או לחבריו בגן. תגובתם של העופות להתקרבותו ולקריאותיו תואמת אולי, בחוויה שלו, לתגובותיהם של בני גילו להתנהגותו השתלטנית והתובענית במשחק, או ליחס שהוא מקבל מהוריו כשהוא הופך 'נודניק' ובלתי ממושמע: שלילת הדבר בו הוא חושק, יחד עם צמצום האינטראקציה עד נטישה מוחלטת.

דומה שהנישות של העזים והחמורים נחוו אצל סתיו כאזורים מפחידים מדי בשביל להשתהות בהם בשלב זה. הוא פוגש כאן מרכיבים פעילים ויוזמים של המערך הטיפולי, שמתעניינים בו ומנסים ליצור איתו אינטראקציה. בתחילה מתעוררת בו סקרנות מעורבת בפחד והוא מעז להתקרב בזהירות ולנסות ליצור מגע. שליחת היד מסמנת את הרצון לקשר, למגע, עם דברים מפחידים, מסוכנים ומאיימים. נזכור את האריות, הדובים והנמרים שמנה על אצבעותיו בכניסה לפינת החי. חיות הטרף הללו מייצגות עבורו דברים שהוא רוצה, אך פוחד להכיר ולפגוש. העזים והחמורים סיפקו לו את ההזדמנות לכך, אך הוא עדיין לא מוכן. האיזור של העזים והחמורים ממופה מעתה בנפשו של סתיו כאיזור מסוכן ומפחיד, המצוי בעומק פינת החי. ייקח לו זמן, אך הוא ישוב אליו בהמשך הטיפול, לכשיאזור מספיק אומץ לחוות את החלקים המפוחדים והחרדים שבתוכו. סתיו ממשיך לנוע, מתקדם בחקירתו את העולם החדש, ותוך כדי כך מתנסה בצורות שונות של תנועה שהמרחב מאפשר לו. הוא הולך, רץ, מטפס ויורד וחוצה בריכה ענקית של מים מצד לצד. בדיוק מעל אמצע הבריכה יש חור בגשר. סתיו מתעכב. משהו בחור הזה לא מאפשר לו להמשיך הלאה והוא חייב לסתום אותו. למה? אילו תהומות מהדהדים בתוכו כשהוא עומד שם, מתבונן בחור שבגשר ובמי הבריכה שמתחת? האם זה מחזיר אותו לעלבון ולתסכול שחש מול חווית הדחייה שעוררו בו העופות? אולי עדיין מפעמת בו החרדה שעוררו בו 'חיות הטרף' שבמכלאות העזים והחמורים? למרות שהחור שבגשר פשוט נמצא שם (נוכח בלבד), באיזשהו אופן הוא מעורר בסתיו את הצורך לאטום אותו ומפעיל את החלקים הקפדניים והכפייתיים באישיותו. ספירת הקרשים, כמו מניית החיות על האצבעות, הן צורות ביטוי להתמודדות עם חרדה, ניסיון להשיג שליטה, וסימן להפעלה של מנגנוני הגנה נפשיים. סתיו לא יכול להמשיך הלאה, כל עוד לא תיקן ואטם מחדש את מנגנוני ההגנה שלו, שנמצאים כנראה תחת מתקפה. ואולי בניית החלק החסר בגשר מאפשרת לסתיו לראשונה להשאיר את חותמו. כאן הוא מצליח להיות שייך למרחב ולא דחוי כמו במפגש עם התרנגולות או מבוהל כמו במפגש עם הגדולים שבחבורה ואולי אף לחוות את עצמו כבעל יכולות של שומר ומתקן.

עכשיו הוא יכול לרדת מן הגשר ולבחון גבולות חיצוניים. סתיו מחליט לחצות את הגדר שמסביב לבריכת המים. אין דבר המייצג גבול או מכשול באופן מוחשי יותר מגדר המקיפה בריכה של מים. לנוכח הגבולות המוצבים לפניו, סתיו חש פיתוי כמעט בלתי נשלט לחצות אותם. המטפלת, שעד כה ליוותה אותו כצל כמעט בלתי מורגשת, מקבלת עתה נוכחות חזקה. עדיין רובה ככולה חלק מהמערך הטיפולי עבור סתיו, היא נעה מעמדה נוכחת לעמדה פעילה ואף יוזמת ביחס אליו. היא מרשה לו לעבור את הגדר, ואפילו עוזרת לו כי הגדר גבוהה לו מדי, דבר ששולל מן הגדר את המרכיב 'הגבולי', האסור שבה. על כן סתיו פונה מייד לאתגֵר את הגבול הבא - שפת הבריכה. עתה מתרחשת אינטראקציה משולשת: מכאן שפת הבריכה המאיימת להרטיב את נעליו ולגרום לו להחליק לתוך המים; מכאן סתיו הצועד ומקיף את הבריכה כמו הולך על חבל דק, נענה לאתגר ומפגין את אומץ ליבו לנוכח הסכנות; ומכאן המטפלת העוקבת אחריו בדאגה ובחרדה הולכת וגוברת, מנסה לעצור את הסיטואציה ומרגישה שהדברים יוצאים משליטתה. כאשר סתיו מתחיל לזרוק אבנים למים לוקחת על עצמה המטפלת, בדבריה ובהתנהגותה, לייצג את הגבולות התוחמים את סתיו, שומרים עליו ומגבילים אותו בו-זמנית, ולשמור עליהם שלא יִיטשטשו. הוא מגיב בהתרסה מופגנת ובסירוב לקבל עליו את מרותה. צחוקו מעיד על ההנאה שהוא מפיק מן המאבק שנוצר ביניהם. סתיו מנהל כאן דיאלוג שונה מזה שמתקיים מול המערך על מרכיביו הדוממים (הגשר). שכן אלה אינם בגדר 'עצמאיים' מגיבים, דוחים, רוצים וכד'. במרחב שאינו חי קל יותר לסתיו לפתח תחושת שייכות ושליטה. למול המטפלת נבחנים שוב גבולות השליטה ומתפתח סביבם משחק אינטראקטיבי עם חומר טיפולי רב. אצל סתיו מופיע ניצוץ יצירתי וטון מתגרה, בלוויית הומור ויכולת עידון. הוא מזהה משהו מוכר בהתנהגות המטפלת ובעקשנות ובתוקפנות שמתעוררות בתוכו ביחס אליה, ומגיב לכך. כאן נחשפת לראשונה עמדה רגשית שתהווה רובד מרכזי בהעברה שמפתח סתיו כלפי המטפלת. ניתן אולי לחשוב על עמדה זו גם כעל חלק מההעברה המתפתחת כלפי המערך הטיפולי, ועל המטפלת כמייצגת אינטרסים של מערך זה ולא רק כאובייקט סובייקטיבי בעולמו הפנימי של סתיו.

מתוך מחשבה שכל מטפל באשר הוא אדם פועל מתוך אינטרסים, שעליו כמטפל להיות ער להם ולדאוג לזהותם ולבחון אותם ואת משמעותם למטופל (14), הרי שבמערך של פינת החי המטפלים מייצגים גם אינטרסים של המערך וככאלה הם משמשים פונקציות שונות. למשל, כאשר הם מציבים גבולות כדי לשמור על בטיחות ורווחת החיות והמטופל, או כאשר הם מסייעים לפעולות טכניות, כגון פתיחת שערים וחלוקת מזון. אז, מרחב התנועה ודרגות החופש שלהם, מבחינת ההתמקמות הטיפולית (ביחס לחוויות ולרגשות של המטופל), מצטמצמים ושיקולים אחרים מניעים אותם. כפי שקורה לעתים תחת השפעת ההעברה-הנגדית, המטפל 'מתפצל' אז לתודעה קלינית חווה, הווה, מתבוננת ומעבדת (חושבת), שלעתים נדחקת לרקע, ולצידה ישות פועלת ועושה, בעלת אינטרסים, במציאות הקונקרטית ובו-זמנית בזו הפנימית של המטופל. נדגיש, כי למרות שהמטפל לוקח על עצמו תמיד לשמור על האינטרסים של המערך, על שימורו ועל שלמותו, גם במערכים סבילים, או 'נוכחים' בלבד, להבנתנו ככל שהמערך 'חי' יותר והפוטנציאל להתרחשויות אינטרסובייקטיביות בינו ובין המטופל עולה, המטפל נדרש יותר לקחת אחריות על האינטרסים של מרכיבי המערך, לפעול בשמם ולייצג אותם מול המטופל.

המערך כישות חיה

בעקבות כל מה שהוצג עד כה, אנו טוענים שהמערך של פינת החי מתפקד כישות חיה שמשתתפת בסוג ייחודי של דיאלוג עם המטופל. הוא פועל על הילד, מפעיל אותו ומגיב אליו, כבר בפגישה הראשונה ובמהלך כל הטיפול. דו-השיח ביניהם מייצר מרחב מעברי שבו מתעורר לחיים המרחב הטיפולי על כל הכלול בו (החי והדומם כאחד) ומומחזות סצנות שלמות, שאינן רק בבחינת מציאות חיצונית עבור הילד, אך ללא ספק גם אינן ממוקמות בעולמו הפנימי בלבד. כמו שקרה לאליס (מ"ארץ הפלאות") מרגע שעברה לצד השני של המראה. כשאליס הסתכלה סביבה לראשונה, היא ראתה להפתעתה את השעון שעל האח מחייך אליה, וכאשר יצאה החוצה, לשדה, היא גילתה שהיא יכולה לשוחח עם הפרחים והם אף עונים לה (15). בדומה לכך, סיורו של סתיו ברחבי פינת החי מעביר אותו דרך כמה סצנות, שהן בו-זמנית אירועים בעולם החיצוני, כמו גם המחזה של יחסי-גומלין בין כוחות וייצוגים מעולמו הפנימי - אזורים נפשיים שונים ומיגוון מצבי עצמי, שנקראו לחזית בתגובה לאינטראקציה עם מאפיינים וגירויים סביבתיים. המפגש עם המערך מנכיח באופן קונקרטי תכנים מעולמו הפנימי של הילד ומאפשר לו (ולעתים מכריח אותו או דוחק בו) להמשיך ולעסוק בהם. אינטראקציות אלו בין המטופל לבין נישות שונות במערך הטיפולי מחזיקות פוטנציאל למיגוון רחב של מרחבים מעבריים והתרחשויות בעלות ערך טיפולי.

אנו מציעים אם כן, להתבונן על פינת החי כעל מערך חי ופועם, נוכח, פעיל ויוזם, מדבֵּר, מתַקְשר, משתנה, צפוי ולא צפוי - כל אלה מעצם הווייתו. לפיכך, על דרך ההשאלה, ניתן לומר שזוהי ישות חיה, שאיתה מתקיימת מערכת יחסים מורכבת. זו מצד המטופל, כוללת מיגוון גדול של התייחסויות ועמדות רגשיות, המרכיבות את מה שאפשר לכנות: העברה כלפי המערך הטיפולי. למעשה, מרגע הכניסה לפינת החי, המרחב שמסביב מזמין את המטופל למסע במציאות שלישית, הניזונה מחוויות שונות בעולמו הפנימי ובמציאות החיצונית. מציאות שניתן להתייחס אליה כאוסף או רצף דינמי, של מרחבים מעבריים. במפגש עם המערך של פינת החי נוצרת מערכת יחסים דו-כיוונית, המאפשרת תנועה בעולמו הפנימי של המטופל והתהוות של תהליכי שינוי. עמדות רגשיות ודפוסי התמודדות צפים אל פני השטח והופכים נגישים לחווייה, בחינה, הבנה ועיבוד. יתרה מזאת, כישויות עצמאיות בעלות חיים ודפוסי פעילות משלהן, ביכולתם של מרכיבי המערך בפינת החי ליצור שינוי במהלכים הצפויים מעולמו הפנימי של המטופל ולהכניס מרכיבים של הפתעה, תנועה ויצירתיות לתוך החוויות המוכרות והחזרתיות שהוא נושא בתוכו.

נדגים זאת בעזרת תיאור מקרה נוסף.

ניר, בן 9, הוא ילד הסובל מחרדות ומתאפיין בהתנהגות הימנעותית ובקווים כפייתיים. הוא נמצא בטיפול בפינת החי מזה כ-5 חודשים ועדיין מסרב לזוז מהספסל שבפינת היצירה. שם הוא מרוחק מעט ומוגן יחסית ממגע עם בעלי החיים. לטענתו, הוא כבר ראה את כל החיות והן לא מעניינות אותו, והוא גם איננו אוהב את הריחות שלהן. בפינת היצירה ספסל ומחצלת ומיגוון חומרי יצירה ומשחק. הפינה ממוקמת מתחת לשיח ענף ושופע, והיא צופה מרחוק על חלק ניכר מהשטחים של פינת החי. כשהוא נכנס לפינת החי, ניר צועד בקו ישר לספסל הקבוע שלו, בלי להסתכל ימינה ושמאלה. את שעות המפגש הטיפולי הוא מעביר בציור ובעבודות הדבקה, ולפעמים בשיחה עם המטפל. התוכן של ציוריו הוא סטריאוטיפי וחזרתי על פי רוב, ורק לעתים רחוקות מופיעים בהם מרכיבים בעלי מטען רגשי או אסוציאטיבי יותר. גם בשיחה, הוא נמנע כמעט לגמרי מהעלאת נושאים ומגיב בקצרה לפניות המטפל. הוא דבק בעמדת התעלמות מוחלטת מהמרכיבים השונים של המרחב הטיפולי, למעט מהחומרים המצויים בפינת היצירה ושמוכרים לו מהבית ומבית-הספר. הוא מתקשה להיפתח ולהשתחרר ולוקח לו זמן רב לפתח אמון ותחושת ביטחון. הסביבה נותרת זרה ועוינת בעיניו.

במהלך הפגישות, ולמרות הימנעותו המכוונת מההיצע הרחב של המערך הטיפולי, מידי פעם מזדמנות אינטראקציות לא צפויות לפניו. יום אחד קפץ והתיישב לידו, על הספסל, בילי החתול הג'ינג'י. בילי התמקם לו בנוחות ונשכב במרחק הושטת יד מניר, עם הפנים לפינת החי ועם הגב אליו. ניר הביט בו בחשש וגופו התכווץ. המטפל התייחס לאירוע והציג בפני ניר את החתול. אז הוא פנה לניר ואמר: "אני רואה שזה לא נוח לך שבילי יושב לידך. אתה רוצה שאבקש ממנו ללכת?" ניר הנהן במבוכה. המטפל ליטף בעדינות את החתול, הסביר לו כי הוא מבין שהוא, בילי, מעוניין להתקרב לניר, אבל שניר לא מרגיש נוח עם זה כרגע ולכן המטפל מבקש ממנו, בשמו של ניר, להתרחק מעט. הוא נופף בידו מעל ראשו של החתול, בכוונה לתקשר לו את המסר הזה, והחתול הבין את הרמז, קם והלך לחפש לו מקום אחר. ניר נרגע והמשיך בפעילותו. בהזדמנות אחרת, ניר זיהה תרנגולת ניצבת כמה מטרים לפניו, ליד פינת היצירה, מתבוננת בו ומשמיעה קולות קרקור עצבניים. הוא התמקד בה והקשיב בפנים קפואות לזמן מה, ואחר חזר לעיסוקיו. הדבר חזר על עצמו פעמים מספר. אז פנתה התרנגולת לכיוונו, עברה ממש קרוב אליו ונכנסה אל מתחת לשיח שלרגליו ישב. שם היה חבוי קן, עשוי נוצות וזרדים, שבו הטילה את ביציה. היא התיישבה, פלטה קרקור בודד, כמו אנחת רווחה, ופנתה לדגור עליהן. ניר התבונן בה בסקרנות. המטפל הציע שהתרנגולת חששה להתקרב, אך בסוף אספה מספיק אומץ והתגברה על פחדיה. הוא הרהר בקול רם שאולי היא הסיקה שהוא וניר לא מסוכנים כמו שהיא חשבה בתחילה. ניר הנהן בהסכמה. במפגש מאוחר יותר ניר הפנה את תשומת ליבו של המטפל לצב שחצה את המחצלת מצד לצד. הוא אמר שלצב יש בליטה, כמו עכביש, בבטן שלו. המטפל התעניין אם ניר רוצה לבדוק אותה מקרוב. ניר הסכים, המטפל הרים את הצב ויחד הם בחנו אותו מכל צדדיו. ניר הראה סקרנות ועניין בשריונו של הצב, ובעיקר בחלק התחתון שלו, זה שמגן על אזור הבטן.

במהלך האינטייק, המטפל התלבט יחד עם הוריו של ניר האִם המרחב של פינת החי הוא מרחב מתאים לעבודה טיפולית בשבילו. הם דיווחו על פחד מחיות, במיוחד מכלבים, וחשבו שהתמודדות עם פחד זה במרחב שמכיל בעלי חיים, בליווי ותיווך של איש מקצוע, עשויה לעזור לניר להתגבר על עכבותיו ולהשתחרר מעט מן הנוקשות שלו. המטפל הסכים עימם, אך חשש מהצפה מתמדת של חרדה בעוצמה שניר לא יהיה מסוגל לווסת. ואומנם, ניר התגונן מפני חרדה זו על-ידי התעלמות מקיומם של בעלי החיים ושמירה על הפרדה פיסית מהם, ועל-ידי הצטמצמות (וצמצום הקשר הטיפולי) לשיגרה נוקשה של פעילות חזרתית, דלה במשחק וביצירתיות. אך נראה כי למרחב הטיפולי היו תוכניות אחרות בשבילו. נוכחותם של בעלי החיים מסביבו, פעילותם ברקע ויוזמותיהם האקראיות ליצור עימו אינטראקציות לא איפשרו לו להישאר אדיש ובלתי מופרע מאחורי הגנותיו. בצורות שונות ובאופן עקבי הקיש המערך של פינת החי על דלתו הסגורה של ניר ותבע את תשומת ליבו. החיות נהגו באופן שהוא לא צפה והמשיכו לחפש את קירבתו, למרות התנהגותו האדישה והמרוחקת, ובאופן בלתי תובעני. בהדרגה ובזהירות הרשה לעצמו ניר להפציע מאחורי חומת בדידותו וליצור מגע עם סביבתו. כאשר בחן את שריונו של הצב, הוא סימן את מוקד חששותיו בשלב זה של הטיפול, להיות חלש ופגיע אם יחשוף את 'הבטן הרכה' שלו. בעקבות המפגש עם הצב, ניר סיפר למטפל על טיול לחו"ל שמשפחתו מתכננת ועל מקומות רחוקים באירופה, שם הם עתידים לבקר. ניתן היה לחוש את ההתרגשות ואת האמביוולנטיות שלו, המערבת שמחה ונכונות להתנסות יחד עם חששות ופחדים, לקראת שהייה ממושכת רחוק מהבית וביקור במקומות זרים ולא מוכרים.

ניתן לומר כי משהו שהיה טמון בפעולתו של המערך הטיפולי, בתוך האינטראקציה שלו עם ניר, דחף את ניר לכיוון של תנועה מעמדה נוקשה ונמנעת אל עבר יתר נכונות להיפתח וליצור קשר עם סביבתו, יחד עם שיפור ביכולת הביטוי העצמי שלו. הדבר לא היה יכול להתקיים, כפי הנראה, ללא ליווי ותיווך של המטפל, שסיפק את התנאים לקיומו של מיכל נפשי מתבונן, חושב ומעבֵּד, לתחושותיו ולרגשותיו של ניר.

בדוגמה זו ניתן לראות איך המטפל עוזר להנכיח ולתת מילים לאינטראקציות בין המטופל למערך הטיפולי. המטפל הגיב להתרחשויות השונות ושיקף אותן, מתוך כוונה להדגיש היבטים מסוימים ולא אחרים, אך באופן שנמנע מהתערבות פעילה בהם. זאת, למעט מקרים בהם סייע לניר לבטא את רצונותיו ותחושותיו ושימש לו כדובר או פעל בשמו (בא-כוחו). ברור כי המטפל לא יזם ולא כיוון התרחשויות אלו, אלא נקרא על-ידן לפעולה ונדרש לנקוט עמדה. גם הוא, כמו המטופל, איננו שולט במערך הטיפולי, אלא נמצא במערכת יחסים עימו. כזאת, שמכירה בו כישות עצמאית, עם חיים משל עצמה. בדוגמה שלפנינו המטפל והמטופל מגיבים להתרחשות בפינת החי – במערך. המטפל נותן מילים או ביטוי למערך ולמטופל. המטופל לא לבד, גם הוא וגם המערך זקוקים לתרגום, לפרשנות, להגנה. ההתקרבות לבטן הרכה של המטופל נעשית בעזרת הנוכחות החיה של המערך ותיווכו של המטפל. כאשר נוצרת אינטראקציה טריאדית, כדוגמת זו, על המטפל להתמקם, הן מול המטופל והן מול המערך, באופן שמותאם לשניהם. המטפלת שחסמה בין סתיו למי הבריכה והמטפל שניסה לתווך בין ניר לבעלי החיים מציגים אופנים שונים של התמקמות, של נוכחות והתערבות טיפולית, ביחס למטופל ולמערך כישות חיה.

דיון

בפינת החי, המפגש עם מרחב מציאותי, שונה מחיי היום-יום ומצוי ללא קשר או תלות בעולמו הפנימי של המטופל, אשר מפעיל את המטופל חושית ורגשית בעוצמה גבוהה, ואשר נמצא עימו במערכת יחסים, יוצר הזדמנות למפגש ייחודי בין המטופל לעולמו הפנימי. במרחב של פינת החי ובאינטראקציות שלו עם המטופל מתקיימות התרחשויות מציאותיות, אשר מאפשרות למטופל לחוות דברים באופן קונקרטי, ובו-זמנית גם באופן סִמבולי, אישי ופנימי. החיה הנחווית כנוטשת, ככועסת, או כלא-אוהבת, מתרחקת באמת. המטופל מפחד מנשיכה שעלולה להיות אמיתית, ומחיָה אמיתית. הוא מרגיש גועל, סקרנות, תסכול והתלהבות בתגובה לגירויים חושיים אמיתיים (ריחות, קולות מראות ותחושות פיסיות אחרות). הוא מרגיש, למשל, שהוא חייב לסתום ולתקן את החור שבגשר, ממנו אפשר באמת ליפול למים. תא השטח, או הנישה הקונקרטית עימה בא במגע, הופכים (בחווית המטופל) לסביבה רגשית מוכרת. הוא 'נזרק' לסביבת חיים המוכרת לו ממקום אחר ומזמן אחר, ואשר מיוצגת ונוכחת כאן ועכשיו באופן ממשי וסמלי כאחד. הוא חוזר לחיות ולפעול בתוכה, תוך שהוא חי ופועל כאן ועכשיו (בפינת החי). אך הסביבה החיצונית היא עצמאית, דינמית ובלתי צפויה. היא מפתיעה אותו ומתנהגת באופן שונה מהצפוי והמוכר, ממשיכה ליצור אפשרויות לשינוי ולתנועה (חיצונית ופנימית). כתוצאה מכך, המטופל לומד להכיר את דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלו ומקבל הזדמנות לפתֵחַ דרכים חדשות להיות ולהתמודד. הוא רוכש צורות התבוננות חדשות, הַמְשָׂגוֹת, כלים ודפוסי התנהגות, שאותם ייקח עימו הלאה, כצידה לדרך, להתמודדויות השונות בחייו.

כשמטופל מגיב ביחס למרכיבים מציאותיים בפינת החי, ההתרחשויות הקונקרטיות מהדהדות, מייצגות או אף יוצרות התרחשויות פנימיות בתוכו ומשאירות אותן נוכחות וזמינות. כך שניתן לומר כי הוא נמצא במערכת יחסים עם מערך טיפולי חי, פעיל ומפעיל ברמה קונקרטית וסמלית בו-זמנית. המטופל מוצא עצמו מוזמן, ולעתים אפילו מוכרח, ליצור מרחב מעברי (transitional space) שבו נפגשת מציאות פנימית עם מציאות חיצונית במקום שאיננו שייך לאף אחת מהן. עולם ביניים, שמצד אחד איננו סטרילי ולא נייטרלי (אינו מנותק, אלא משפיע על, ומושפע מן המציאות החיצונית), ומן הצד השני הוא תלוי בנוכחות של המטופל, שיכול לברוא אותו באופן ספציפי לפי מידותיו וצרכיו. ובעולם המעברי פינת החי קמה לתחייה, כמו העולם שמעבר למראה. הכול הופך להיות בו-זמנית מוכר וזר, הכול ידוע וקבוע והכול יכול להשתנות ולהפתיע. הפרחים יכולים לדבר, וגשם יכול להתחיל ולהפסיק על פי הזמנה; תרנגולות יכולות להפוך לחברים מבית-הספר ולהטיל עליו חרם, ואז לשנות את דעתן ולהזמין אותו להצטרף למשחק; שיניים של אתון עלולות לנקום על מחשבה רעה שחשב. המפגש עם המערך של פינת החי משמש כזרז להצפת תכנים פנימיים ולעירור תשוקות וחרדות לא-מודעות בעוצמה רבה, לפעמים בלי לחכות שהם ינבעו ראשית מהמטופל עצמו. לעתים, הנכחה קונקרטית זו של החוויה הפנימית עלולה להיות בעוצמה בלתי נסבלת בשבילו. ואולם, היותו של המטופל לא לבד בתוך המפגש רב העוצמה עם המציאות שסביבו והתכנים הפנימיים שהיא מציפה, הופכת את המערך הייחודי הזה ואת המפגש איתו ובתוכו להזדמנות לשינוי וצמיחה.

המערך הטיפולי (בפינת החי, ובכלל), כישות חיה, נמצא באינטראקציה מתמדת עם עולמו הפנימי של המטופל מהרגע הראשון בו הוא דורך בתוכו. אינטראקציה זו מחלצת מהלא-מודע שלו תכנים שמקבלים ביטוי התנהגותי ומילולי במסגרת האינטראקציה, וכך מופק חומר טיפולי. במקביל, מתבצע תהליך של רישום וייצוג הסביבה הטיפולית בתוך נפשו. כל מטופל חווה וגם יוצר אותה באופן ייחודי. מערכת היחסים עם ישות זו היא פרדוקסלית. המטופל נמצא בתוכה (קונקרטית), מכיל אותה בתוכו (ייצוגית), וגם מקיים איתה (עם מרכיבים ממנה) אינטראקציות. היא מאפשרת לו לגלות אותה ולברוא אותה בו-זמנית. בכל רגע ורגע וכתלות במאפיינים של מרכיביו השונים, המערך יכול להיות נוכח, פעיל, מגיב ו/או יוזם, ביחסיו עם המטופל. ככל שהמערך יותר פעיל, חי, יוזם ומגיב, כך הוא יותר לא-צפוי, ומכאן נובעת עוצמתו בהנעה של שינוי ותנועה פנימית.

כל מרחב טיפולי נתון ניתן למיקום על הציר שבין סביבה פסיבית, קבועה ונוכחת, בלתי-מגיבה, לבין סביבה המכילה מרכיבים חיים ופועלים, בעלי יכולת השפעה בעולם (agency) ויכולת להגיב וליזום אינטראקציות. ככל שמאפייני המערך הטיפולי קרובים יותר לקוטב השני, כך רבים יותר החלקים 'המערכיים' הלוקחים חלק בדיאלוג הטיפולי (4) וגדול יותר הפוטנציאל לתהליכים אינטרסובייקטיביים בינם ובין המטופל, שבכוחם לעורר אצלו תשוקות חבויות ולהעמיק את התמסרותו לתהליך הטיפולי (12). מטפלים רבים עובדים בנוכחות חיית מחמד בחדר הטיפולים. כלב או חתול, המהווים חלק מהמערך הטיפולי, מוסיפים מרכיבים של חיות לחדר ולסיטואציה הטיפולית. כאשר מטופל נכנס לחדר וזוכה לפנייה נרגשת מצד הכלב הטיפולי, בליווי כשכוש זנב וחיכוך הגוף, בבקשה לליטוף וחיבוק, הוא חווה את המערך כמקבל את פניו בברכה ובשמחה, ומקבל מסר ברור שיש לו ערך ומשמעות במקום הזה. גם ללא נוכחותו של הכלב, עשוי המטופל לחוש רגשות דומים כאשר יזהה את עבודותיו על המדף, ייזכר בחוויות טובות מפגישות קודמות, והכול על רקע חיוכה ומילות הברכה של המטפל/ת המקבל/ת את פניו. אך אם נחשוב עוד על ההבדל בין שתי דוגמאות אלו, על מה שמֵעבֵר להתנהגות המטפל/ת (הנוכח/ת בשני המקרים), ניווכח כי נוכחותם של חפצים, צעצועים, או עבודות אישיות, שעשויים כולם להיות מוטענים במשמעות רגשית בנפשו של המטופל, שונה מהותית מנוכחותו של הכלב. הם אינם פונים אליו, אלא 'מחכים' שיעשה בהם שימוש, שייתן להם משמעות. הכלב מביע בהתנהגותו עוררות בעלת אופי רגשי אשר קל לפרש את משמעותה. הילד מבין ללא מאמץ את המסר ומוזמן, ואף חש מוכרע, להגיב אליו. אם יגיב בחיבוק אוהב, בפחד ודחייה, או אף באדישות, כבר יהיה מוסר חומר טיפולי, שהמטפל/ת יכול/ה לקלוט, לעבד ולתקשר לו, אם תבחר/יבחר בכך. הכלב, למעשה, ישרת את המצב הטיפולי בכך שיגרום לילד לגלות משהו מעולמו הפנימי, מרגשותיו ועמדתו בכניסה לחדר. הכלב גם מזמין אותו לאינטראקציה, שבה יש פוטנציאל לעיבוד של רגשותיו, מילולית ובפעולה, ולשיפור ההבנה של מה שמפעיל אותו, מטריד, משמח, מרגיע, וכד'. כסובייקט בפני עצמו, הכלב בחדר הטיפולים, יותר מצעצועים וחומרי יצירה, הופך את המערך לחי, ולכזה שניתן לקיים איתו אינטראקציה אינטרסובייקטיבית משמעותית. בחדר הטיפולים הרגיל, הנעדר מרכיבים של חוץ, טבע ובעלי חיים, המרכיב 'החי' ביותר הוא המטפל. המִשְׂחַק, בטיפול בילדים, מהווה פעמים רבות רקע וסביבה לאינטראקציות משמעותיות בין המטפל למטופל. אך גם במערך כזה, מרכיבים שונים יכולים להתעורר לחיים ברגעים שונים, ולא רק על-ידי הפעלתם במשחק של הילד. למשל, בחדר הטיפולים של אחד הכותבים יש צנרת המוליכה מים מן השירותים שבחדר סמוך. הצנרת משמיעה לעתים קולות של שאיבה וזרימה של מים, אליהם המטופלים מגיבים. הצנרת בחדר, קולות המזגן, הנוף המשתנה הנשקף מהחלון, מהווים דוגמאות למרכיבים פעילים, ולא רק נוכחים, שמכניסים גורמים 'חיים' לסביבה הטיפולית.

סיכום

להערכתנו, יש בדימוי של המערך הטיפולי לישות חיה, ובמושגים של מערך נוכח, פעיל, מגיב ויוזם, כדי להרחיב את החשיבה על תפקידיו של המערך הטיפולי ולהעמיק את הבנת התרומות לתהליך הטיפולי של האינטראקציות בין המטופל למערך הטיפולי. הרעיון של ציר תיאורטי, שעליו ניתן למקם כל מערך טיפולי לפי המידה שבה הוא מהווה 'ישות חיה', תורם, להבנתנו, לדיון אודות ההבדלים בין מערכים טיפוליים שונים ועשוי להיות בעל ערך יישומי, כחלק מהשיקולים בבחירה, הקמה וארגון של מרחבים טיפוליים (קליניקות).

הרעיונות המובאים במאמר זה מעלים שאלות רבות ומעוררים מחשבות בכיוונים שונים, הראויים לדיון נוסף. ההתייחסות למערך הטיפולי כישות חיה מזמינה אותנו לתהות כיצד הדבר משפיע על חוויתו והתמקמותו של המטפל ואילו אתגרים מציבים בפניו מרכיבים 'חיים' בקליניקה. יש בה הזמנה לכולנו, מטפלים העובדים במיגוון רחב של מערכים טיפוליים, לבחון את סביבת העבודה שלנו בתשומת לב חדשה, לברר את נוכחותם של מרכיבים המשתתפים בצורה דינמית יותר במהלך הטיפולי, דרך אינטראקציות שהם מקיימים עם המטופלים שלנו, ואת ההתייחסות שלנו לאינטראקציות אלו. כמו כן, יש מקום לתהות עוד על מהותם של התהליכים האינטרסובייקטיביים המתרחשים בין הצלעות השונות במפגש הטריאדי של המטפל, המטופל והמערך. לבסוף, נחוץ לחקור את שאלת ההתאמה בין מערכים 'חיים' יותר או פחות, לבין מאפיינים כאלה או אחרים באישיותם ובקשייהם של מטופלים שונים.

במאמר זה 'דילגנו' הלוך ושוב בין תיאור קונקרטי של המרחב החיצוני והמתרחש בו לעיסוק בחוויה הפנימית וברישום של המרחב החיצוני בתוכה, והתייחסנו לנקודת המפגש בין השניים. הטיפול בילדים בפינת החי, אולי באופן מיוחד, מזמין ומעורר תנועה זו בין הקונקרטי לייצוגי, בין החיצוני לפנימי, בין הכללי לאישי ובין הצורה לתוכן, שהיא כה מהותית לעבודתנו.

ביבליוגרפיה:

1.      קלנר נ., דבשת הגמל. מודן, 2009.

2.      Etchegoyen R.H., The fundamentals of psychoanalytic technique. London, Karnac Books , 1991.

3.      Bleger J., Psycho-analysis of the psycho-analytic frame. Int. J. Psycho-Anal., 48:511-519, 1967.

4.      Bass A., When the frame doesn't fit the picture. , 17:1- 27, 2007.

5.      Winnicott D.W.,Metapsychological and clinical aspects of regression within the psychoanalytic set-up. Int. J. Psycho-Anal., 36:16-26, 1955.

6.      Winnicott D.W., Clinical varieties of transference. Int. J. Psycho-Anal., 37:386, 1956.

7.      Klein M., The psychoanalytic play technique. Am. J. of Orthopsychiatry, 25:223–237, 1955.

8.      Wilson E. O., Biophilia. Cambridge, Ma., Harvard University Press, 1984.

9.      Myers G., Children and animals: Social development and our connections with other species. Boulder, Colo. Westview Press, 1998.

10.  Kahn P. H., Developmental psychology and the biophilia hypothesis: Children’s affiliation with nature. Developmental Review, 17:1–61, 1997.

11.  Nimler J., & Lundahl B., Animal-assisted therapy – a meta-analysis. Anthrozoos, 20(3):225-238, 2007.

12.  Ghent E., Masochism, submission, surrender: Masochism as a perversion of surrender. Contemporary Psychoanalysis, 26(1):108-135, 1990.

13.  Berger R., & McLeod J., J. of Systemic Therapies, 25(2):80-94, 2006.

14.  מיטשל ס. א. (2000), אינטרסובייקטיביות, בין אקספרסיביות לאיפוק ביחסים האנליטיים. התייחסותיות, מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות. תולעת ספרים, 2009.

15.  Carrol L. (1872), Through the looking glass. London, Penguin Books, 1994.